במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת American Journal of Obstetrics and Gynecology, החוקרים ביקשו לאפיין את השכיחות והדפוסים של דימום פורץ בקבוצה של טרנסג'נדרים ואנשים מגוונים מגדרית בעלי רחם אשר נטלו טסטוסטרון במשך יותר מ-12 חודשים. בנוסף, החוקרים ביקשו לזהות את כמות הזמן שעבר על טיפול טסטוסטרון עד לדימום הראשון אצל מי שחוו דימום פורץ ואת גורמי הסיכון הקשורים לדימום פורץ במהלך הטיפול.
עוד בעניין דומה
החוקרים ערכו מחקר רטרוספקטיבי במרכז שלישוני יחיד ואספו מידע על אנשים טרנסג'נדרים ואנשים מגוונים מגדרית אשר נטלו טסטוסטרון במשך שנה אחת לפחות. ניתוח הישרדות ראשוני שהעריך את שכיחות הדימום שולב עם ניתוחים תיאוריים והערכה של הגורמים הקשורים לדימום.
מתוך 279 החולים שנכללו בניתוח, הגיל החציוני של התחלת טסטוסטרון היה 22 שנים (טווח בין-רבעוני, 19-41), וזמן המעקב החציוני היה 34 חודשים (טווח, 12-278).
תוצאות המחקר הדגימו כי השיעור המוחלט של אנשים שחוו אי פעם דימום פורץ תחת טיפול עם טסטוסטרון היה 34% (n=96, רווח בר-סמך של 95%, 29-40). בנוסף, ראו כי מטופלים שחוו דימום פורץ התחילו טסטוסטרון בגיל צעיר יותר (20.5 לעומת 22.0 שנים; P=0.04) היו בעלי רמות טסטוסטרון ממוצעות נמוכות יותר (389.14 לעומת 512.7 ננוגרם/ד"ל; P=0.001), היו עם סיכוי גבוה יותר לממוצע רמת טסטוסטרון <320 ננוגרם/ד"ל (52% לעומת 48%; P=.001) והיו עם רמות אסטרדיול ממוצעות גבוהות יותר (62% לעומת 49%; P=.003).
ניתוחי הישרדות העריכו שיעור שכיחות דימומים פורצת של 0.09 בשנה (רווח בר-סמך 95%, 0.07-1.0). למרות ש-58 אנשים עברו כריתת רחם במהלך תקופת המעקב, 64% מהקבוצה ששמרה על רחם חוו בסופו של דבר דימום פורץ. הזמן החציוני לפרק הדימום הראשוני היה 22 חודשים (טווח בין-רבעוני, 12-201) לאחר התחלת הטסטוסטרון.
החוקרים סיכמו כי חלק ניכר מאנשים טרנסג'נדרים ואנשים מגוונים מגדרית שמשתמשים בטסטוסטרון יחוו לפחות פרק אחד של דימום פורץ גם לאחר השנה הראשונה של שימוש בטסטוסטרון. לכן, החוקרים ממליצים לרופאים ליידע את כל החולים שדימום פורץ הינו תופעה שכיחה גם לאחר השנה הראשונה בטיפול בטסטוסטרון.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
תגובות אחרונות